כותבת: שרי ג׳קסון קליין
בשבוע שעבר בכניסה לחניון,
כהרגלי מתבוננת במראה האחורית רואה שאין רכבים מאחורי.
עוצרת ליד השומר ואומרת לו,
בוקר טוב (בהתלהבות…)
הוא מתבונן בי ומתגלגל מצחוק תוך כדי שהוא מכסה את פיו עם היד.
אני במבוכה מתבוננת בו ותוהה,
למה הוא צוחק?..
הוא אומר לי:
״תראי נשמה, הגעתי לעבודה הבוקר באוטובוס מחולון,
באמצע הדרך נזכרתי ששכחתי את השיניים שלי בבית,
חשבתי לעצמי מה אני עושה עכשיו?
אז אמרתי לעצמי שגם ככה אף אחד לא מדבר איתי בעבודה ,
אז חבל שאאחר..
ודווקא היום את החלטת לשאול אותי מה שלומי?״
והוא מתגלגל מצחוק.
ואני שואלת,
נו אז מה שלומך ?
הוא אומר לי
״עכשיו טוב מותק, יותר בחיים אני לא אשכח את השיניים בבית,
תודה תודה שאת שואלת״
מצחיק כמה שזה עצוב.
במציאות חיי אין אנשים שקופים ואין זרים יש רק כאלה
שעדיין לא הקשבתי להם.
אני בוחרת להקביל את כל הפעולות שלי במהלך היום
ומזכירה לעצמי שאני לא לבד בעולם
ואף אחד לא צריך להיות לבד,
מקדישה את חיי להקשבה.
מחייכת למי שנקרא בדרכי בכול הזדמנות.
ומה איתכם?